מירה מיילור, פיסול





יציקת זכוכית של רגליים בגודל טבעי, מתוך הסדרה אדמה.  הרגלים היצוקות בזכוכית שקופה ושברירית יוצרות הזרה סוריאליסטית המנתקת אותן מהקשרן המקורי. מיילור מסבירה: "הזכוכית קשורה לתפיסה של אשליות והיא חומר מטפורי המשווה לממשות חוסר ממשות". הגוף הפרגמנטארי הוא נושא חוזר, תֶמָה מרכזית ביצירתה של מיילור. היא נעזרת בגופה-שלה כנקודת התייחסות אישית שממנה יוצאת אל האוניברסאלי.
הרגליים כפרגמנט פיסולי מקיימות דיאלוג עם הפיסול הקלאסי, כממצא ארכיאולוגי של ימינו, והן תזכורת לעולם שהייה ואיננו עוד. במרתפי מוזיאון הלובר מונחים במדפים ובארגזים אין סוף כפות ידיים ורגליים, שברים של פסלים שלמים שאבדו. בעוד שהפיסול הקלאסי היה ברובו עשוי שיש או ברונזה ומשדר חוסן, הרי שהזכוכית של מיילור משדרת חוסר שקט, חלקיות, וסכנת שבירה.
עבודות הזכוכית שהשקיפות היא חלק בלתי נפרד מהן, כמו מתכתבות עם המושג האקסיסטנציאליסטי של "האדם השקוף" ( Transparent self). זהו "עצמי" שאינו קבוע ומוגדר, כי אם "עצמי" בתהליך מתמיד של היווצרות, כדבריה של הפילוסופית אמי ואן דובצן: "עלינו ליצור עצמנו בחדש כל יום ואף פעם לא נוכל לקחת שום דבר כמובן מאליו, לעולם לא נהיה מה שאנו יכולים להיות". 
maylorm@zahav.net.il